מהותה של הפרסומת (1)
ערוצי התקשורת מעמידים לרשות קהל הצופים שירותים חשובים ומגוונים. החל מהעברת מידע חיוני לאזרח במדינה דמוקרטית, מתן הזדמנות למימוש חופש ביטוי למגוון הדעות הרווחות וכלה במתן שירותי פרשנות, תרבות, בידור ועוד. שירותי השידור הללו ניתנים על בסיס תשתית כלכלית המאפשרת את קיומם. חלק ניכר מההכנסה ההכרחית לקיומו של ערוץ מסחרי מקורו בפרסומות המשודרות בו. שידור הפרסומות מאפשר למפרסמים להזמין את הצופים לרכוש את מוצריהם או את שירותיהם.
פרסומת היא הזמנה לעסקה. הזמנה לעסקה היא אפקטיבית כשהיא מושכת את לבם של הצופים ומקרבת אותם אל האפשרות המעשית לרכוש את המוצר או את השירות. כדי שפרסומת תמשוך את לב הצופים, עליה לדבר אל לבם. הפרסומת מנסה, ולעתים קרובות אף מצליחה, לעורר עניין, לא רק באמצעות טיב המוצר או השירות, אלא באמצעים אחרים. האמצעים הללו רבים ומגוונים,
וחלקם מעוררים טענות בדבר הפעלת כוח שכנוע בעל עוצמה רבה. לפעמים זוהי עוצמה לגיטימית לכל הדעות ולפעמים עוצמה שנויה במחלוקת.
העובדה החשובה היא שהפרסומת, שהיא כאמור הזמנה לעסקה, יכולה להיות כרוכה בשימוש בכוח שכנוע ולהניע את הצופים לפעולה. במדינה דמוקרטית, כל הפעלת כוח טעונה בדיקה זהירה ובקרה נאותה. בקרה זו מתחדדת במיוחד במקום שהפעלת כוח השכנוע פונה גם לקהלים הנוחים להתרשם וקלים לשכנוע (ילדים, לדוגמה).
עקרונות האתיקה בפרסומות באים לאזן בין החובה לשמור על חופש הביטוי המסחרי של המפרסם ושל הפרסומאי לבין החובה להגן על ציבור הצופים לגווניו השונים מפני ניצול לרעה של הפרסום ככלי שכנוע.
אסטרטגיית המסר (2)
אסטרטגית המסר, קובעת איך להעביר בצורה הטובה ביותר את המסר הרצוי.
במרכז אסטרטגית המסר עומד מונח הנקרא "פנייה".
משמעות המונח "פנייה" היא לדרך או לגישה היצירתית שתעורר אצל הצרכן מחשבה, פעולה ועניין.
ישנן שתי צורות פנייה והן:
1. פנייה שכלית – מבוססת על עובדות וטיעונים שכליים הגיוניים ומשכנעים.
2. פנייה רגשית – מבוססת על שימוש ברשמים וריגושים כמו: אהבה, הפחדה, הומור ועוד. תפקידה לעורר את הרגש ועל ידי כך את ההזדהות עם המוצר/ השירות.
אחד מסוגי "פניה רגשית" קשורה עם - מסר מיני
בפרסום באמצעות מין, משתמשים בסמלים מיניים בעיצוב המסר המעוררים ריגוש מיני כדי לקדם את מכירת המוצר. חוקרים חשפו חמישה ממדים בנוגע לפרסומת המינית.
1. ממד פונקציונלי: מתייחס לפרסומות למוצרים שההנחה הינה שיש להם קשר ישיר לסמל המיני, כמו: בגדי ים, בגדים תחתוניים או מוצרי היגיינה נשיים, באמצעות הצגות מיניות ישירות.
2. ממד היוצר פנטזיה: טיפוח חלומות ואשליות כדי למלא אצל הפרט מניעים מסוימים. בפרסום מוצרים כמו מוצרי לבוש או תמרוקים.
3. ממד סימבולי (סמלי): שימוש בסמלים מיניים כדי להשפיע על החלטת הקנייה, זאת בהנחה שקיימים הבדלים בין גברים לנשים בהתייחסות למוצרים ולסימנים מסחריים בעלי מוטיבים מיניים. (פירוש סמלים באופן שונה ע"י שני המינים)
4. ממד דוחה או לא מתאים: שימוש בסימנים ובסמלים מיניים כאמצעי למשיכת תשומת לב, תוך ניצול גוף מעורטל של אישה. בולט במיוחד כאשר הקשר בין הסימן המיני לבין המוצר הוא מקרי לחלוטין או לא קיים כלל. חוקרים שוללים ממד זה מכיוון שהוא מאפיל על המסר שנועד למוצר. (פרסומת למוצרי חשמל בדיוטי – פרי)
5. ממד בעל אוריינטציה של גבר או אישה: שימוש בגירויים מיניים במופנים לבן מין אחד בלבד. בפרסומות למוצרים כאלה, הפנייה המינית מכוונת מראש לקהל המטרה המשתמש במוצר.(דיאודורנט לגבר)
דוגמא לפנייה רגשית מינית
פרסומת זו של "אגאדיר", שיצאה בשנת 2015, היא דוגמא לפנייה רגשית מינית. בפרסומת זו האישה מוחפצת, היא משמשת כאובייקט מיני. האישה בפרסומת משמשת כחפץ ולא כאישה עם רגשות ורצונות.
ייצוג בטלוויזיה (3)
ייצוג, פירושו שימוש בשפה שבאה להציג את אותו "אחר" כחלק מתהליך של יצירת ובניית משמעויות שונות בחברה. תהליך הייצוג בתקשורת הוא תהליך מתמיד של בניית זהות וסטריאוטיפים שבאמצעותם נבנה "האחר".
להלן אבדוק את נושא הייצוג בטלוויזיה של נשים בפרסומות.
ייצוג נשים בפרסומות (4)
ייצוג נשים הוא הדרך בה נשים מיוצגות על המסך. תהליך ייצוג הנשים הוא תהליך של בניית זהות נשית ובניית סטריאוטיפים המתייחסים לאישה.
סטריאוטיפים הם אמונות בנוגע לתכונות אשר מאפיינות, לכאורה, חברים בקבוצה מסוימת. אמונות אלו עשויות להיות חיוביות או שליליות, נכונות או שגויות, והן משמשות לקיטלוג של בני האדם. סטריאוטיפים הם אוניברסאליים ומהווים חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. בדרך כלל הם על בסיס אתני או מגדרי. בעבודתי מדובר סטריאוטיפ מגדרי כלפי נשים.
כעת, אבדוק את נושא ייצוג הנשים בפרסומות במטרה לענות על שאלת המחקר כיצד מוצגות נשים בפרסומות בשנות ה90 בהשוואה לפרסומות מהשנים 2017-18.
ייצוגי נשים בשנות ה90
סטריאוטיפים מיניים בפרסומות (5)
הסטריאוטיפים המיניים מעודדים את בני החברה לייחס לעצמם התנהגות בהתאם למין אליו הם שייכים. התקשורת בכלל והפרסומת בפרט משקפת ומעצבת את המציאות: גברים ונשים מזדהים עם הסטריאוטיפים המיניים המוצגים בפרסומת ולומדים מתוך הפרסומת איך וכיצד להתנהג.
הדרך בה מוצגים הגברים והנשים בפרסומת ויחסי הכוחות ביניהם עשויה להשפיע על תפיסת האישה בחברה, בפרסומת האישה נתפסת כמין היפה- עטיפה יפה על חשבון המהות הפנימית.
הסטריאוטיפים מגדירים את הציפיות שלנו לגבי התנהגותם של אנשים במצבים מסוימים.
(6) מרבית הפרסומות מקצינות סיטואציות ודעות רווחות בחברה על אודות "נשיות" ו"גבריות", וכך משקפות את המצב הקיים. הדימוי האידיאלי הנשי נשאר קבוע במשך השנים, והחשיפה המתמשכת למסרים העקביים גורמת לצופים לאמץ את המציאות המובנית כמציאות אמיתית.
בנוסף, לרוב הנשים בפרסומות מוצגות כנמוכות, חלשות ופגיעות. פרסומות רבות משתמשות באלמנט של קטיעת חלקי גוף נשיים והצגתם בנפרד, מהלך הממעיט מערך האישה כאדם שלם ותורם להחפצתה- כלומר מרמז על הפסיביות שלה ומנתק אותה מהעובדה שהיא אדם שלם.
הפרסומות, כסוכן חיברות, מנציחות ומעודדות מצב בלתי שוויוני זה. הייצוג המיני יכול להשפיע על דימוי האישה בקרב הצעירים, אתייחס לכך בהמשך.
הסטריאוטיפ- "נשים למטבח"
בדומה לשימוש באלמנט של קטיעת חלקי גוף האישה הממעיט מערכה של האישה כאדם שלם, ניתן לראות שפעמים רבות מוצגות נשים בפרסומות בין כותלי הבית ובחברת המשפחה, ולא אחת הן מוצגות כחסרות עיסוק. לעומת זאת, גברים מוצגים בעיקר בחלל ציבורי, כמומחים וכבעלי מעמד חברתי גבוה, בעיקר בחברת גברים נוספים.
סטריאוטיפ שהיה קיים בשנות ה90 ושבא לידי ביטוי בפרסומות אז הוא הסטריאוטיפ בו נשים צריכות להישאר בין כותלי הבית, להיות עקרות בית ולדאוג למשפחה. כלומר, נשים לא יצליחו מחוץ לבית, הן לא צריכות לפרנס את המשפחה אלא רק לדאוג לה ולטפל בה. סטריאוטיפ זה יוצר מצב בו הנשים לא מגשימות את עצמן ואת ייעודן כי הן תקועות בתוך ביתן.
כיום, ניתן לומר שאפשר לשלב את שני הדברים- יש נשים שעובדות ועושות מה שהן אוהבות, מפרנסות שוות ערך במשפחה ובמקביל, דואגות למשק הבית. בזמנו, האישה מוצגת בפרסומות כאחת שצריכה להישאר בבית ואינה מסוגלת לשלב בין חייה האישיים לחיי המשפחה. דוגמא לסטריאוטיפ זה:
כחלק מסטריאוטיפ נשים למטבח, קיים הסטיראוטיפ שמופיע לרוב בפרסומות בהם האישה מוצגת כאם. האישה מופיעה בפרסומות לחיתולים, לבגדי ילדים, תכשירי אמבטיה לילדים, אוכל לילדים וכל מיני מוצרים הקשורים למשק הבית. לעיתים רחוקות, נראה גבר המציג ומפרסם מוצר הקשור למשק הבית. דוגמא לפרסומת בה האישה מופיעה בדמות האם:
תופעה נוספת בפרסומות משנות ה90 קשורה למיניות
בפרסומות משנות ה90 נמצא כי תדירות הופעתן של נשים בפרסומות כשהן בלבוש חלקי, חשוף או ללא לבוש כלל, גבוהה פי שניים מתדירות הופעתם של גברים בלבוש דומה.
בנוסף ככל שנשים רבות מוצגות בפרסומות בלבוש חלקי, פרובוקטיבי, או נעדרות לבוש ניתן לראות שקיימת חשיפה של חלקי הגוף הנשיים, שאינה רלוונטית למוצר ולסגולותיו, גדולה עד פי שניים מחשיפת איברי הגברים.
יתרה מכך, רמיזות מיניות בתשדירים/ פרסומות שבהם הדמות הראשית היא אישה שכיחות פי שלושה מרמיזות זהות בתשדירים בכיכובו של גבר.
דוגמאות לפרסומות מסוג זה:
חוקים ותקנות נגד מיניות בפרסומות בשנות ה90 (7)
שימוש במין לצורך פרסום מוצרים הוא תופעה נפוצה. שימוש כזה עשוי לפגוע לא רק ברגשות מיעוט שמרני (כמו דתיים), אלא גם בציבורים אחרים בחברה פתוחה, הסבורים כי שימוש במסגרת פרסומת במיניות האדם בכלל, ובמיניות נשים במיוחד, הוא משפיל, ובעיקר פוגע בכבוד האישה ובמעמדה השוויוני בחברה. ואכן, סעיף 2- 88 לחוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, תש"ן-1990, מסמיך את מועצת הרשות השנייה לקבוע כללים הנוגעים לתשדירי פרסומת האסורים לשידור "בשל היותם פוגעים בטעם הטוב או ברגשות הציבור".
הכללים שהתקינה מועצת הרשות השנייה על-סמך סעיף 2- 88 הנ"ל הסמיכו את הרשות השנייה לפסול תשדירי פרסומת הפוגעים ברגשות. בסעיף 3 לכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלוויזיה), תשנ"ד-1994, נקבע: "לא ישדר בעל זכיון תשדיר פרסומת שיש בו משום פגיעה בטעם הטוב, בכבודו של אדם או ברגשות הציבור".
ובסעיף 14 נקבע: "מבלי לגרוע מהאמור בסעיף 3, לא ישדר בעל זכיון תשדיר פרסומת הכולל הצגה של יחסים מיניים, רמיזות מיניות, אדם כקורבן של אלימות מינית או כיוזם אלימות מינית אלא אם כן קיים ענין ציבורי מובהק בכך, במידה המתחייבת להוראות כל דין".
חברת המשקאות יפאורה תבורי עתרה לבג"ץ נגד הרשות השנייה זאת בעקבות פרסומת "תפוזינה" ששודרה. הפרסומת הציגה שוטרים הרודפים אחרי צעירה בלבוש מינימלי, בחיפוש אחרי בקבוק תפוזינה, שממנו שתתה ללא רשות בזמן עבודתה. הצעירה הכניסה תוך כדי בריחה את הבקבוק לתוך מכנסיו של צעיר שעבר בדרכה ונשקה על פיו. שוטר ערך חיפוש על גוף הבחור, נתקל בבליטה שיוצר הבקבוק וחייך לבחור. לאחר מכן עזב השוטר את המקום, הצעירה הוציאה את הבקבוק ממכנסי הבחור, השקתה אותו והלכה לדרכה.
בג"ץ התיר לחברת יפאורה לשדר את תשדיר הפרסומת ל"תפוזינה", בהשמטת קטע אחד, שיש בו, לטענת בג"ץ, רימוז מיני הפוגע ברגשות הציבור בעוצמה המצדיקה את פסילתו.
במסגרת הדיון בבג"ץ התעוררה שאלה שנגעה לגבולות חופש הביטוי, בהתייחס לרמזים מיניים בפרסומת לשם קידום מטרה מסחרית. במהלך הדיון הציעו השופטים להשמיט את התשדיר המתאר את החיפוש של השוטר במכנסי הבחור. לכך הסכימה יפאורה, אך הרשות השנייה ביקשה לקצץ מן התשדיר את הקטעים המראים את הכנסת הבקבוק למכנסי הבחור והוצאתו מהם. בעקבות כך עתרה יפאורה לבג"ץ.
השופטת דליה דורנר, אשר כתבה את פסק הדין בהסכמת השופטים שלמה לוין וטובה שטרסברג-כהן, קבעה, ש"לנוכח מהותו של הטעם הטוב בחברה הישראלית, הרי שלאחר השמטת קטע החיפוש, התשדיר איננו פוגע ברגשות הציבור בעוצמה המצדיקה את פסילתו".
השופטת אומרת, כי רימוז מיני כשלעצמו, להבדיל מייצוג מפורש של יחסי מין, אינו עילה לפסילת תשדיר פרסומת, והדבר תלוי במהותו של הרימוז. לדעת דורנר, רימוז מיני בתשדיר פרסומת הכרוך בפגיעה בכבוד האדם, בהשפלתו או בהטרדה מינית או העשוי להזמין אלימות - הוא מעבר למידה הראויה. ולכן, יש להתחשב בשעות השידור המיועדות.
מצב זה שבו בג"ץ מעורב, מציג את ההשפעה של אמצעי התקשורת על החברה, זאת על פי גישת סדר יום ציבורי שטוענת שלתקשורת יש השפעה רבה בקביעת הנושאים שיעמדו על סדר היום הציבורי.
לסיכום, כחלק מגישת סדר יום ציבורי, השופטת דורנר בדבריה יוצרת איזון בין פגיעה ברגשות הציבור לבין חופש הביטוי של המפרסם והפרסומאי להציג כראות עיניהם.
דימוי נשים בפרסום - דפנה למיש חוקרת תקשורת (8)
במאמרה "המדיה, הזונה והמדונה" (2002) טוענת ד"ר דפנה למיש, חוקרת תקשורת המונים ישראלית-אמריקאית, המתמקדת בתחום הילדים, הנוער ותרבות הפנאי ובדימויי נשים וגברים והבניית הזהות המגדרית במדיה, כי ההוויה המוצגת בפרסומות בישראל נגזרת מהשקפת עולם קפיטליסטית, מערבית ופטריארכלית וכן, כחלק מתרבות הצריכה. ניתוח של פרסומות בשנות ה-90 מראה כי הפרסומות מצמצמות את הנשים לתיפקודיהן המיניים בלבד.
מחקר שבדק פרסומות בערוץ 2, בשנים 1993-1996 מגלה יציבות בדימויים מפלים של נשים, המייצגות מוצרי צריכה, כמו: טיפוח, ניקיון ומזון, בעלי ערך כספי וסטאטוס נמוך מהמוצרים המיוצגים על-ידי גברים. בעוד שחלק גדול מהנשים עובדות מחוץ לבית בשנים אלו, בפרסומות הן עדיין מוצגות בעולם הבית או ללא הקשר. מרבית הנשים המיוצגות בפרסומות הן צעירות באופן משמעותי מהגברים. נשים מוצגות יותר בלבוש חלקי בהשוואה לגברים. הן מצולמות בצילום "מציצני" השכיח פי שבעה לגבי נשים, בהשוואה לגברים. בנוסף נראה כי נשים פרסומאיות מפנימות את מערכת הערכים הגברית, המקבעת את מעמדן הנחות של הנשים.
עוד טוענת למיש, כי התקשורת הישראלית בכלל, מרבה להנציח את שני הקצוות המייצגים את הנשיות בתרבות הגברית: "הזונה" ו"המדונה". מצד אחד, מיוצגת האישה כ"מדונה", כאם, היולדת, המגדלת את הילדים, כמקור האור והחום של המשפחה. המקריבה את חייה למען המשפחה ולבסוף גם מקוננת על הבן המת (בצבא או בפיגוע).
מצד שני מיוצגת האישה כ"זונה", כאובייקט המיני, שמהותו הוא גירוי מאיים, שסופו ענישה. באופן זה משדרות הפרסומות לגיטימציה לדה- הומניזציה (חוסר אנושיות) ולהתבוננות בנשים כאובייקטים חסרי בינה ותחושות, נטולות קיום אנושי.
יחד עם זאת מציינת למיש, כי בישראל, כמו בעולם המערבי, מעלים המחקרים גם ממצאים המעידים על קיומם של שינויים הדרגתיים בדימויי הנשים. נשים מופיעות לאחרונה יותר מבעבר כבעלות מקצוע, מעבר להיותן ממונות על המרחב הביתי. את המעבר הזה למודל ליברלי יותר ניתן לייחס לשינויים שחלו במציאות החברתית ולהשפעה המצטברת של המהפכה הפמיניסטית.
עמדתה של ד"ר למיש מייצגת את גישת המראה על פיה המדיה היא מראה שמשקפת את המציאות. כלומר, מצד אחד האישה מיוצגת על ידי המדיה כזונה ומצד שני כמדונה. על פי גישת המראה, הפרסום משקף תפיסות, עמדות ומגמות הקיימות בחברה. הפרסומאים אינם ממציאים סטריואטיפים על קבוצות חברתיות או ערכים מסוימים אלא מאמצים כאלה שקיימים כבר בחברה ומציבים אותם בקדמת הבמה. הפרסומת משקפת את הערכים החברתיים ואת העמדות בחברה ואינה מעוותת את המציאות, כי עיוות אינו מועיל או מסייע לפרסומאים.
דפנה למיש.
ייצוג נשים כיום
(13) בחלק זה של הסקירה אציג כיצד נשים מיוצגות כיום בפרסומות ואערוך השוואה בעניין זה לעומת ייצוגן של נשים בשנות ה90.
כשאנו בוחנים את התקשורת מתוך פרספקטיבה מגדרית, הדבר מדגיש אף יותר את הפער הגדול הקיים בין החזון למציאות הנראית בטלוויזיה.
החזון, הוא שוויון בין נשים לגברים ומדי פעם ניתן לראות אותו בדמות נשים כאסטרונאוטיות, נשים שמקבלות פרס נובל לספרות או מדעניות של פיזיקה גרעינית. לעומת זאת, בחיי היומיום, שבהם אנו רואים נשים בטלוויזיה, בשלטי חוצות, בפרסומות על אוטובוסים ובאינטרנט כאובייקט, כמכשיר שנועד לשירות הגברים.
רוב הזמן, התקשורת מפעילה את המבט הגברי ההגמוני (שליט, מנהיג), ולא פונה לשאול מה נשים שונות באמת רוצות, היא אינה עומדת על ההבדלים התרבותיים, המעמדיים וההבדלים הנוספים שבין נשים לגברים, ועל אחת כמה וכמה, אינה עומדת על ההבדלים שבין הנשים לבין עצמן. יתרה מכך, נשים מככבות באחד משני הסטריאוטיפים המוכרים, השמורים לנשים: אובייקט מיני או אם.
הנה שתי דוגמאות הממחישות את העניין:
סטריאוטיפים בפרסומות כיום
בחלק זה אבדוק סטריאוטיפים מגדריים- נשיים כמו "נשים למטבח" , "אישה קטנה חלשה וכנועה" וכיצד הם באים לידי ביטוי בפרסומות השונות כיום. כמו כן, אשווה אותם לפרסומות העבר עליהן פירטתי בחלק הראשון של עבודתי.
הסטריאוטיפ- נשים למטבח
גם כיום, בדומה לעבר, הסטריאוטיפ הקיים הוא הסטריאוטיפ בו נשים הן אלו שמנהלות את משק הבית. הרבה פעמים, בפרסומות למוצרים למטבח, לבית או לילדים, נשים הן אלו שמפרסמות אותו. לעתים רחוקות נראה גבר מפרסם מוצר למטבח, נראה אותו מכניס כלים למדיח, מכניס משהו לתנור או מבשל לילדים.
בדוגמא הבאה- פרסומת לבורקס מעדנות ניתן לראות את דמות האישה במטבח וקוראים לה "אישה גדולה מהחיים".
כלומר, ניתן לראות שסטריאוטיפ זה ממשיך מאז שנות ה90 (והרבה לפני) ונותר ללא שינוי.
הסטריאוטיפ- האישה קטנה חלשה וכנועה (6)
כאמור, הנשים בפרסומות מוצגות כנמוכות, חלשות ופגיעות. פרסומות רבות משתמשות באלמנט של קטיעת חלקי גוף נשיים והצגתם בנפרד – מהלך הממעיט מערך האישה כאדם שלם ותורם להחפצתה. החלקים המרכזיים המייצגים נשים הם שפתיים וידיים, הנוגעות במוצרים כדי להמחיש את חושניותם. גברים, לעומת זאת, מוצגים באופן שלם, בטוחים בעצמם וגבוהים מהנשים שלצדם.
נשים רבות מוצגות בפרסומות בלבוש חלקי, פרובוקטיבי, או נעדרות לבוש.
דוגמא לסטריאוטיפ זה מהשנים האחרונות ניתן לראות בפרסומת הפרובוקטיבית הבאה לבית האופנה DOLCE & GABBANA. בכרזה ניתן לראות אישה כנועה, חלשה, עם לבוש מינמלי ומסביבה מספר גבריים כוחניים שמסתכלים עלייה וגבר אחד רוכן עלייה ולופת את ידייה. בעיניי, כרזה זו מעבירה תחושה של אונס. הגבר כופה עצמו על האישה ומסביבו הרוב השותק (בריונות). בנוסף, יש פה ביטוי להחפצת נשים.
האישה חלשה כנועה, עם לבוש מינמלי.
החפצת האישה (9)
המילה החפצה מתארת התייחסות ליצור חי כאל חפץ. חפץ שניתן להשתמש בו ולהשליך אותו. חפץ ללא רגשות וללא רצונות. החפצת נשים היא התייחסות לנשים ואף לבנות צעירות כאל אובייקטים מינים.
(10) פמיניסטיות רבות סבורות שנשים מוחפצות בגלל שהחברה, ובעיקר הגברים שבה, מתייחסים ומתנהגים לנשים כמו לחפץ, ללא אישיות או מהות עצמאית. זה בא לידי ביטוי שאישה נמדדת לפי היופי החיצוני שלה, משהו שנתפס כסממן שטחי מאוד, ולא לפי קריטריונים אחרים. אפשר לראות את זה בכל מקום, החל מפרסומות שבה רואים נשים צעירות ויפות, וכלה בצורה הקיצונית ביותר פורנוגרפיה, שבה אישה מופשטת לגמרי (פיסית ומטאפורית) מכל מימד אחר.
אם האישה היא רק עטיפה יפה, המעוצבת ע"י טעמם של גברים, הרי שמאדם שלם בעל רצונות, כישורים ושאיפות היא הופכת לחפץ המיועד והמכוון רק אל העונג החושני ע"פ טעם יוצריו. הצגת האישה כ"מין היפה" הופכת את האישה לחלשה, תלויה בשיפוטו של הגבר.
ביחסים עם גברים היא מתוארת כממתינה לבוא "הגבר שלה" נצמדת לזרועותיו, נשענת על כתפו- תלותית, כנועה. האישה מוצגת כזמינה לשימוש, לניצול.
תיאורים של האישה כ- "יפה", כ"תלויה בגבר", כפרי או כחפץ הם ביטוי ישיר ליחסים לא שוויוניים ועליונות הגבר.
דוגמא לפרסומת בה יש החפצת נשים:
(11) יו"ר ויצו ישראל, גילה אשרת אומרת: "מדובר בפרסומת בוטה וחסרת רסן שמשתמשת בנשים כחפצים אשר משלחים זה נגד זה למטרות רווח. השפעתן של הפרסומות היא לא רק על הרגלי הצריכה שלנו, אלא גם על דפוסי המחשבה, נורמות ההתנהגות ומדדי הדימוי העצמי. פרסומות העושות שימוש לרעה בדימוי ובגוף האישה מחלחלות למוחם של ילדינו ומעוותות את המציאות. ניתן לעשות שימוש במוטיבים מיניים ולשמור במקביל על הצגה מציאותית ומכבדת של נשים. אנו קוראות לחברות המסחריות ולמפרסמים לאמץ עקרונות של פרסום צודק והוגן".
לפי הגישה הטכנולוגית האומרת כי לטכנולוגיה התקשורתית יש השפעות חזקות ומעצבות על החושים והתפיסה של היחיד והחברה וכי אלו עומדים חסרי אונים מול הטכנולוגיה והשפעתה. ובנוסף, גישה זו טוענת כי האריזה חשובה יותר מהמסר- מה שחשוב זה ה"איך" ולא ה"מה". במציאות של ימינו, הצופים בפרסומת עומדים חסרי אונים מול הטכנולוגיה שמעבירה את ייצוגה של האישה באופן מיני, מחפיצה אותה, באריזה ממותגת.
בחלק זה אציג את המדיניות והחקיקה בנושא דימוי נשים בפרסום באירופה ובישראל.
הגבלות בחקיקה על פרסום פוגע בנשים באירופה (12)
הדימוי של נשים ומעמדן בחברה מושפעים ממכלול גורמים, ובין היתר מאופן הצגתן בתקשורת, ובעיקר בפרסומות. כוחן של פרסומות להשפיע באופן מודע ובלתי מודע על הציבור הוא רב בשל החשיפה הרבה של הציבור אליהן, הן באמצעי תקשורת והן במרחב הציבורי (שלטי פרסומת למשל).
אפשר להצביע על שתי בעיות עיקריות בדרך ההצגה של נשים בפרסומות. הבעיה הראשונה היא שימוש בנשים כאובייקטים מיניים כדי למשוך את עיני הצופים למוצר המתפרסם. הצגת הנשים כאובייקטים פוגעת בכבודן ואף עלולה לעודד אלימות נגדן, ובעיקר אלימות מינית. הבעיה השנייה היא הצגת גברים ונשים באופן המנציח סטריאוטיפים מגדריים או הצגת נשים כנחותות מגברים. כלומר, קיימת כאן הנצחה של המיתוס העוסק בהבדל בין נשים לגברים. הצגה כזאת מקבעת את התפיסות החברתיות המסורתיות של גברים ושל נשים ופוגעת בחתירה לשוויון בין המינים. יש לציין כי אפליה בפרסומות עשויה להיות של שני המינים, אולם על-פי רוב נשים הן המין המופלה.
בספרד נמצאה חקיקה המסדירה באופן מפורט ביותר את דרך הצגת נשים בפרסומות. החקיקה בספרד אוסרת פרסום העושה בדמות האשה שימוש מבזה או מפלה, מגדירה את סוגי הפרסומות הנחשבים למבזים וקובעת מנגנון לטיפול בהפרת האיסור.
במדינות מסוימות, ובהן נורבגיה ופינלנד, יש בחקיקה איסור כללי להפלות קבוצות מסוימות, ובהן נשים, בכל הנוגע לאופן הייצוג שלהן בפרסומות. על-פי רוב בחקיקה כזאת חסר הסבר בדבר משמעות איסור האפליה, כלומר אילו סוגים של פרסומות נחשבים למפלים ואילו לא.
בפינלנד למשל, הדבר נקבע בפסיקה בבתי- משפט.
בדנמרק, החקיקה כללית יותר וקובעת רק כי ההתנהלות בפרסום תהיה "התנהלות תקינה". פרשנות מונח זה ניתנת בהנחיות של הנציב לענייני פרסום הפועל במדינה. חוקים האוסרים אפליה בפרסומות, גם אם באופן כללי, מניחים את התשתית לעתירה לבית-המשפט בנושא.
הגבלות בחוק לפי המדריך לאתיקה בפרסום בישראל (1)
בפרק השני של המדריך לאתיקה בפרסום של הרשות השנייה, שנערך ועודכן על ידי פרופ' אסא כשר בשנת 2005, קיימת התייחסות לכבוד האדם. בסעיף 3 כתוב: "לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת שיש בו משום פגיעה בטעם הטוב, בכבודו של אדם או ברגשות הציבור".
ובנוסף, סעיף 14 מתייחס למין בפרסומות וקובע: "מבלי לגרוע מהאמור בסעיף 3 ,לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת הכולל הצגה של יחסים מיניים, רמיזות מיניות, אדם כקורבן של אלימות מינית או כיוזם אלימות מינית אלא אם כן קיים עניין ציבורי מובהק בכך, במידה המתחייבת להוראות כל דין".
סעיף 14 מפרט גם בנושא הצגת יחסים מיניים וקובע כי אין להציג יחסי מין מפורשים בתשדירי פרסומת. אין מדובר רק בהצגת יחסי המין בעירום. גם הצגת יחסי מין כאשר הדמויות לבושות או לבושות למחצה - איננה מקובלת. אין הכוונה כי אין להראות אדם במצגים של אטרקטיביות מינית או חושניות. אלא שאין להציג סיטואציה הכוללת אקט מיני לבד או עם אחר. הצגת אדם בפוזיציה מינית ובתנוחות גוף אשר משתמע מהם במפורש ללא פרשנות או השלמת תמונות בראש, שמדובר בקיום יחסי מין, אסורה.
סעיף 14 מגדיר מהי רמיזה מינית, הוא מבדיל זאת מהצגת יחסי מין בעירום (כנ"ל). סעיף זה קובע:
בתחום הרמיזות המיניות ניתן להבחין ברצף המצגים הבא:
א. הצגת דימוי מובהק של יחסי מין, באמצעות הקבלה לאביזרים.
ב. הצגה מטושטשת של יחסי מין באמצעות טכניקות אומנותיות, למשל, מבעד לאדים, מבעד לזכוכית או בהצללה.
ג. הצגה משתמעת של יחסים ושל פעילות מינית מבלי להראות הצגה ברורה או דימויית.
ד. הצגה של פעולות המתפרשות בטבעיות כפעולות מעולם המיניות שאינן בגדר יחסי מין (כגון נשיקות).
ה. הצגה של דמויות בעלות כוח משיכה מינית.
הצגות ד-ה ניתן, במקרים מתאימים, לסווג לשעות שידור מאוחרות יותר על פי אופיין.
הגבול בין האסור לבין המותר עובר בין הצגות א-ג לבין הצגות ד-ה.
המבחן המרכזי הוא מידת הקרבה של הרימוז המיני ליחסי מין. הצגות ברורות ואף משתמעות של יחסי מין הן פסולות להופעה בתשדירים.
הצגת דברים הקשורים באופן מובהק למרחב האינטימי מיני של האדם יסווגו ויוגבלו לשידור לשעות מאוחרות יותר, בהתאם למידת הארוטיקה המשתמעת מתשדיר הפרסומת.
ככל שתשדיר הפרסומת יציג תכנים המכוונים מטבעם לעורר גירוי מיני - התשדיר יפסל או יהיה מסווג לגילאים בוגרים יותר.
הצגה של היבטים מיניים, באופן שאינו קשור בצורה טבעית, מיידית ורווחת ליחסי מין - יכול להיות אפשרי. על מנת לסייע בהבחנה בין תשדירים הקשורים באופן כזה ליחסי מין - רמיזות מיניות, צריכות להיבחן גם על פי המבחנים הבאים :
א. רלוונטיות לעולם התוכן של המוצר.
ב. הופעה בהקשר טבעי בתשדיר כלומר, כשהקריאטיביות יצרה הקשר "טבעי". הסיפור ועלילת התשדיר יוצרים רלוונטיות ממשית בין ההצגה המינית למסר המסחרי.
ג. אין השימוש נעשה לצורך יצירת זעזוע.
ד. אין הרמיזה מוצגת באורח משפיל או פוגע.
יש לתת את הדעת לשילוב בין התמונה לבין הטקסט והשמע. לעיתים השמע יוצר הקשר בעייתי לתמונה.
יש לתת את הדעת לגילו האמיתי של השחקן וכן לגילו המוצג. לעניין תשדיר פרסומת הפונה לקטינים ובכלל זה ילדים או לתשדיר פרסומת בו משתתפים קטינים ובכלל זה ילדים, ראה פרק 8 - פרסומת וקטינים.
ככלל, כל קישור בין מין ואלימות ולו במרומז, אסור.
חשיבותו של סעיף 14 גדול וניתן לראות זאת בפסיקת בג"ץ עלייה כתבתי. השופטת דורנר, הסתמכה בפסק דינה על סעיף זה. ניתן לקרוא על כך בהרחבה תחת הכותרת דוגמא לפרסומת משנות ה90 שנפסלה חלקית על רקע תקנות אלה- יפאורה תבורי נגד הרשות השנייה.
דירוגים לפרסומות המיניות והסקסיסטיות ביותר (15)
מדי שנה, ארגון ויצ"ו, ארגון נשים יהודיות בישראל ובעולם, מפרסם את מדד "אות הקלון", מאמר שמציג את הפרסומות הכי מיניות והכי סקסיסטיות שפורסמו באותה השנה, ומדרג אותן. הפרסומות נבחרות על ידי וועדה מקצועית ובשילוב של הצבעת הגולשים במאקו.
ארגון ויצ"ו מפרסם מאמרי דירוג זה כבר תשע שנים. המאמר האחרון והעדכני ביותר שהוציאו בשנת 2018, מתייחס לפרסומות של השנה הקודמת (2017). במאמר נטען כי חלק ניכר מהפרסומות שכולנו נחשפים ונחשפות אליהם מדי יום, כולל ילדינו, מציגות מציאות מעוותת, סטראוטיפית ולא שיוונית.
מעצם קיום דירוגים אלה של ויצ"ו, ניתן להבין שהמצב עגום ושפרסומות מיניות עדיין קיימות, הן ממשיכות להשפיע עלינו ועל ילדינו. דירוגים אלה בעצם משמשים לנו למראה, מדרגי הפרסומות וכותבי המאמרים, מביאים לנו את הפרסומות שלדעתם הן הכי מיניות ובתור קורא אתה נזכר בפרסומות נוספות לא ראויות שראית. הדבר גורם לחשוב על מצב האישה, על ייצוגה ואיך ייצוג שלילי זה בא לידי ביטוי ומשפיע על נשים.
להלן אציג דוגמה לפרסומת שנבחרה על ידי ארגון ויצ"ו להיות בין חמש הפרסומות הכי סקסיטיטות לשנת 2015.
מדובר ב פרסומת של קאסטרו.
לדעת ועדת השיפוט: "הפרסומת מיושנת ומציגה באופן סטראוטיפי נשים שבאות למגרש הטניס בבגדי ים בשביל להשתובב לרקוד ולהתיז מים זו על זו. הצילום מזכיר נקודת מבט פורנוגרפית ומתמקד באיברי גופן של הנשים שנועדו לפתות את הגבר הלבן 'הפטריארך' אשר יושב בעמדת השיפוט מעל השחקניות. הפרסומת מקבעת את התפיסות המיושנות לפיהן נשים צריכות להיות סקסיות, מיניות ו"להילחם" על ליבו של הגבר".
לפרסומת זו היו, כמו גם לפרסומות אחרות, השלכות נוספות פרט למיניות. ניתן לראות זאת במכתב אותו שלחו נשים ונערות אנורקסיות מהמחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. הן פנו לנציב תלונות הציבור של הרשות השנייה. בדרישה שיסיר את הפרסומת לבגדי הים של "קסטרו". הן כתבו :"הוצאתם מאיתנו את שמחת החיים, רוקנתם את חלומותינו, הפכתם חיינו לסיוט ארוך ומתמשך עד לניסיונות אובדניים".
כמו כן, במכתב מספרת אסתר ליברזון בת ה-34 שהשתחררה לאחרונה מאשפוז בן ארבעה חודשים במחלקה, על המאבק הקשה בן 21 השנים שלה באנורקסיה. "כל חיי עשיתי הכל על מנת לנסות ולהיראות כמו הנשים בפרסומת שלכם, רק שאני יודעת מהו המחיר הכבד ששילמתי: הרעבה, השפלה, עלבון וחוסר ביטחון עצמי!", היא כותבת בזעם.
מצב זה מציג את תיאוריית הבניית המציאות, תיאורייה שטוענת כי התקשורת אינה משקפת מציאות אלא מבנה אותה ואף מעוותת אותה לצרכיה, בצורה טובה. ניתן לראות כי הדרך בה מיוצגות נשים בטלוויזיה ובפרסומת זו בפרט אכן משפיעה על הצופות בבית בהקשר רחב של מיניות, הפרעות אכילה, מצב נפשי ולכן יש לשנות את המצב ולהציג נשים באופן הוגן שמשקף מציאות אמיתית ולא אידאלית.
על הקשר בין פרסומות להטרדה מינית -( אושרית נברה מתוך "על המשמר")
לפרסומות סקסיסטיות השלכות נרחבות, בנוסף על ההשלכות על הפרעות אכילה עליהן כתבתי, אציג את הקשר בין פרסומות להטרדה מינית. כמו כן,אציג את ההשלכות על דור הנערות הצעיר ויחסן להעלאת תמונות חושפניות בעלות אופי מיני לרשתות החברתיות.
להלן, אציג סרטון בו מדברת הסופרת אושרית נברה ומציגה את הקשר בין פרסומות להטרדה מינית. היא מסתמכת על מחקר של העיתון גלובס (2017) שחקר במשך שנה אחת את הפרסומות בישראל ומצא שהמצב עגום. מתוך 167 פרסומות, נמצאו פי שלושה יותר גברים פרזנטורים מנשים. הגברים, בכל מיני גילאים, בכל מיני משקלים, יפים יותר, יפים פחות, כולם סמכותיים, מצליחניים בתפקידים בכירים. לעומת זאת , הנשים המיוצגות בפרסומות תמיד צעירות, רזות, יפות, בתפקידי מבשלות, אמהות, מנקות, מתאפרות, נחשקות, מכבסות, עושות קניות.
אושרית נברה פותחת ושואלת שאלות קשות נוקבות ומטרידות הקשורות לחברה המודרנית שלא תמיד יש לנו תשובה עליהן. שאלות כמו: "למה לא התלוננת? למה שתקת? למה את קורבן? רוצה שיוויון?". התשובה שלה לשאלות האלה היא שהפרסומות מציפות את עולמן של הבנות הצעירות ועל אף שההורים, המבוגרים המשמעותיים בחייהן, אומרים להן שהן כן שוות הפרסומות משדרות להן אחרת והן מרגישות שאין להן את היכולת לתפוס מקום, אין להן כוח להתגונן או שאולי הן בכלל אשמות.
נכון לשנת 2014, סקר ויצ"ו חושף 72% מהנערות בנות 15-18 נחשפות לתכנים פורנוגרפיים ומספרות כי מקובל בסביבתן להעלות תמונות חושפניות בעלות אופי מיני לרשתות החברתיות.
הסקר שנערך לרגל יום האישה הבינ"ל חשף תמונה מדאיגה אודות חשיפה של נערות לתכנים מיניים בפרסום וברשת וההשפעה שיש לכך על התפיסות שלהן ועל התנהלותן ברשתות החברתיות. הסקר שנערך ע"י מכון פאנלס בקרב מדגם מייצג של נערות בגילאי 15-18, חושף כי רוב הנערות כיום נחשפות לתכנים מיניים ואפילו פורנוגרפיים אך בהחלט מודעות להשפעה שלהם על התנהגותן ועל התנהגות בני המין השני, חלקן הגדול מדבר באופן לגיטימי על תופעת הפצת תמונות מיניות ברשת, ומעיד כי מדובר בתופעה ההולכת ומתרחבת ובעיקר מעידות על היעדר מעורבות הורית בפעילותן ברשת.
הסרטון הבא, שנערך על ידי חברת dove, בא לעורר את ההורים ולגרום להם למעורבות. הוא יוצא בקריאה להורים "talk to your daughter before the beauty industry does"/ כלומר, דבר/י עם ביתך לפני שתעשיית היופי תדבר איתן (דרך הפרסומות). סרטון חובה!
תהליך החיברות הוא התהליך שבו מאמץ האדם, החל מילדותו ועד לשנות חייו הבוגרות, מיומנויות חברתיות ולומד את מקומו בחברה. תהליך למידה זה אינו תהליך עצמאי, אלא מושפע ומכוון ע"י החברה הסובבת את האדם. גורמים אלו מכונים סוכני תיווך.
תאוריית החיברות טוענת שהתקשורת היא אחד מסוכני חיברות אלו והתפתחות האדם הבודד מושפעת מאמצעי התקשורת. השפעה זו משתנה במהלך השנים ותלויה באדם עצמו, כמו גם באמצעי התקשורת.
תפקיד התקשורת בחיברות
סוכני חיברות מלווים את האדם במהלך חייו. ולאורך השנים אנו נפגשים סוכני חיברות שונים - הורים, מורים, חברים, חברים לעבודה וללימודים וכמובן, התקשורת.
סוכני החיברות לא פועלים במנותק מהסביבה. אין כמעט מיומנויות חברתיות שמושפעות מסוכן חיברות בלעדי ובעיקר במהלך שנות הילדות, בהן האדם נוח להשפעות חיצוניות. אמצעי התקשורת, כסוכני החיברות האחרים, מהווים חלק מ"מסגרות" חִברות: הבית והטלויזיה שבו, העבודה ואמצעי התקשורת הרלוונטיים לה, חברים והתקשורת עמם וכו'.
לא תמיד מלאה התקשורת תפקיד של סוכן חיברות עצמאי. עד לפני כמה שנים, היתה החשיפה לתקשורת, או השימוש בה, מכוונים ע"י סוכנים אחרים. היו תקופות למשל, בהן ההחלטה לאיזה תכנית טלוויזיה יחשף הילד, היתה החלטה בלבדית של ההורים שניתבו אותו בכך למסלול חיברות מבוקר. כיום, השתנה המצב, והתקשורת הפכה להיות סוכן עצמאי. אנשים לומדים מהתקשורת איך להתנהג, ומתנהגים בהתאם. אנשים מאמצים כללי ההתנהגות או הרגלי צריכה, וכו'. כיום, אפילו הסטטוס החברתי נקבע כתוצאה מהמסרים בתקשורת.
מעמדה של התקשורת כסוכן חיברות התייצב, והיא אף הפכה לגורם בעל השפעה חזקה משל האחרים. התקשורת היא גורם המקשר בין סוכני חיברות שונים, מתאמת ומפשרת ביניהם.
לסיכום, במהלך סקירת הספרות התייחסתי לדילמה חופש הביטוי מול פגיעה ברגשות הציבור ופגיעה בדימוי נשים.
הסברתי את מהותה של הפרסומת, שכן פרסומת היא הזמנה לעסקה אפקטיבית. תפקידה למשוך את לב הצופים ולקרב אותם לרכישת המוצר. מכאן, כשיש שימוש בכוח שכנוע ייתכן מצב שהשימוש בו עלול להיות גדול מדי והוא עלול להשפיע על רגשות קהל הצופים.
במדינה דמוקרטית יש צורך לבדוק ולבקר כל הפעלת כוח ולכן קיימים "עקרונות האתיקה בפרסומות" שמטרתם לאזן בין החובה לשמור על חופש הביטוי של המפרסם והפרסומאי לבין החובה להגן על ציבור הצופים מפני ניצול לרעה של הפרסום ככלי שכנוע. כל זאת, בא לידי ביטוי במושג אסטרטגיית המסר, הקובעת איך להעביר בצורה הטובה ביותר את המסר הרצוי. לשם כך יש שתי סוגי פניות- פנייה שכלית ופנייה רגשית המכילה בתוכה את הפנייה המינית. עבודתי כידוע, מתייחסת לפנייה המינית בפרסומות.
בסקירה הצגתי גם את ההגבלות הקיימות בחקיקה על פרסום פוגע בנשים באירופה ובישראל, על פי המדריך לאתיקה בפרסום. בחלק זה הראיתי שיש גבולות לחופש הפרסום. לפרסומאי יש הגבלות , הוא אינו יכול לפרסם כל מה שעולה בדעתו.
בייצוג הנשים בפרסומות של שנות ה90 מצאתי שקיימים סטריאוטיפים מיניים כמו למשל נשים למטבח , אישה המוצגת כאם וכמובן נמצאו פרסומות בהן האישה מוצגת באופן מיני. בנוסף, לרוב הנשים בפרסומות מוצגות כנמוכות , חלשות ופגיעות. נעשה שימוש באלמנט של קטיעת חלקי גוף נשיים והצגתם בנפרד דבר הגורם להחפצתה של האישה. הפרסומות כסוכן חיברות מנציחות ומעודדות את המצב הקיים, הבלתי שיוויוני בין ייצוג נשים לייצוגם של גברים בפרסומות.
בנוסף, הצגתי כיצד מצב בו בג"ץ מעורב, המציג את ההשפעה של אמצעי התקשורת על החברה על פי גישת סדר יום ציבורי שטוענת שלתקשורת יש השפעה רבה בקביעת הנושאים שיעמדו על סדר יום הציבורי.
בהמשך התייחסתי למאמרה של ד"ר למיש "המדיה הזונה והמדונה" העוסק בדימוי נשים והבניית הזהות המגדרית במדיה, בו היא טוענת כי ההוויה המוצגת בפרסומות בישראל נגזרת מהשקפת עולם קפיטליסטית, מערבית ופטריארכלית וכן היא חלק מתרבות הצריכה. בנוסף, עמדתה של ד"ר למיש מייצגת את גישת המראה על פיה המדיה היא מראה שמשקפת את המציאות.
בחלקה השני של הסקירה עסקתי בייצוג נשים בשנים 2017-2018, תוך השוואה לשנות ה90.
גם בתקופה זו, בדומה לעבר, קיים הסטריאוטיפ נשים למטבח וגם כאן עדיין נשים מוצגות בפרסומות כנמוכות חלשות ופגיעות. כמו כן, מצאתי שגם פה נעשה שימוש באלמנט קטיעת חלקי גוף נשיים והצגתם בנפרד אשר תורמים להחפצת נשים.
מזה תשע שנים ארגון ויצ"ו עורך אחת לשנה מדרג לפרסומות המיניות והסקסיסטיות ביותר.
במהלך הסקירה הדגמתי כיצד פרסומת של קאסטרו משפיעה באופן נרחב על קהל היעד שלהם.
מצב זה מציג את תיאוריית הבניית המציאות, תיאורייה שטוענת כי התקשורת אינה משקפת מציאות אלא מבנה אותה ואף מעוותת אותה לצרכיה. כלומר, באמצעות דוגמא זו, הוכחתי כי ניתן לראות שהדרך בה מיוצגות נשים בטלוויזיה ובפרסומת זו בפרט אכן משפיעה על הצופות בבית בהקשר נרחב של מיניות, הפרעות אכילה ומצב נפשי.
לסיכום, בסקירה התעמקתי בדילמה חופש הביטוי מול פגיעה ברגשות הציבור ופגיעה בדימוי נשים. מתוך כך, הראיתי שלפרסומאי הגבלות בחוק, על אף הזכות שלו לפרסם בחופשיות. כמו כן, הראיתי כי ייצוגן של הנשים אז והיום בפרסומות לא השתנה, הסטריאוטיפים הם אותם הסטריאוטיפים. ייצוג האישה מושתת על הצגתה כחלשה, פגיעה וכמובן מינית.
מקורות:
- אסטרטגיית המסר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה